שנת 1902, אהרון בן משה סידיס, נציג הספרדים בוועד המשותף של יהודי יפו, חלה בחולירע, הקיא ושלשל, נהיה חיוור כסיד, עיניו שקעו בארובותיהן, אפו נהיה קטן ודק. לאחר כיממה נפטר.
הידיעה על המחלה הגיעה לאוזני השלטונות. לבית החולה הגיעו סניטרים בבגדי צבא, טרחו, שפכו סיד וחומצות קרבול במקומות הנסתרים בבית החולה. לפעולה זו לא היה ערך רב, אבל סרחון הקרבול היווה הוכחה ברורה שהפקידות לא יושבת בחיבוק ידיים. נפוצו שמועות כי אדם נוסף חלה. עוד באותו הערב הופיע על אונייה העוגנת בנמל יפו דגל שחור, פחד עז אחז את כולם. כשהחלה מגפת החולירע להתפשט באזור יפו היה בית הקברות הישן של יהודי יפו מלא עד אפס מקום ורכישת קרקע חדשה הצריכה כספים מרובים ואף רשיון מיוחד מהשולטן בעצמו. עסקני העדה היו נבוכים ואובדי עצה.
לאחר מותו של היהודי הראשון מחולירע הוציאה הממשלה פקודה שלא לקבור את מתי החולירע בבתי הקברות הישנים שנמצאו בתוך העיר והיו מוקפים בתים. לכאורה, הייתה זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, אך שמעון רוקח זריז המחשבה, הבין שמעז יצא מתוק ושתצמח מכך טובה לעדה. שמעון רוקח יצא בדחיפות אל הקימאקם, המושל של יפו. מזכיר המושל התרוצץ בפתח המשרד, ראשו מכוסה בתרבוש, אותו לא הסיר במשך כל היום. העפרון תקוע מעל האוזן ומוכן בכל עת להיכנס לפעולה. שמעון בירר מדוע אין אפשרות לקבור את המתים בעיר, וכשהבין את חשש השלטונות מהתפשטות המגפה ביקש חלקה חלופית. הקימאקם התייעץ עם עוזריו והודיע, כי ישנן אדמות שאינן בבעלות איש אלא בבעלות השלטון – חלקות "מטרוקה" הרחוקות מאד מנוה צדק, ממוקמות צפונה ממנה, בין החולות, בינות לכרמים נטושים שניטעו בעבר ע"י ערבים, אך ננטשו עקב סופות החול שכיסו את השתילים שוב ושוב. שמעון רוקח הסכים מיד לעסקה. כשדיבר אודות התשלום, זכר היטב את סיפור מערת המכפלה ודברי אברהם אבינו: "אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה". בזכרו כך, שלשל לידי הקימאקם מספר מטבעות זהב כפי שעשה אברהם אבינו. ב-י' חשוון נקבר בבית הקברות החדש הקורבן הראשון של המגפה. מיד לאחריו נקבר קבר שני, בצדה האחר של החלקה, במטרה לקבוע עובדה בשטח פן יתחרטו השלטונות ויבקשו את החלקה בחזרה. באותו השבוע נזכר שליח הציבור של בית הכנסת בנוה צדק במנהג הרוסי לערוך חתונות בבית קברות – כסגולה להפסקת מגפה המשתוללת ביישוב.
פה אחד החליטו בקהילת נוה צדק לערוך חופת קידושין ליתומים (וכולם ידעו במי היה מדובר) ולתרום ביד רחבה כדי להקים להם בית. אלו הודיעו את החלטתם לזוג המופתע ובו בערב מצאו להם חדר באחת החצרות בנוה צדק. נשים צדקניות עם כלים ביד, עברו מבית לבית ומילאו אותם בבגדים, לבנים, כלי מטבח – נדוניה לזוג. השמועה אודות החתונה ומטרתה נפוצה במהירות ברחבי יפו, נוה צדק, נוה שלום והסביבה. אנשים זרמו בית הקברות. קבוצות קבוצות צעדו על גבעות החול בדרך קשה ומתישה. ברגע האחרון התברר לקהל שצפויה לו הפתעה נוספת. זוג נוסף הצטרף לטקס החופה והקידושין. כך נישאו בתופים ובמחולות, בינות לקברים, שתי אחיות: שניר וציונה בליש, למשה גלזן ויחיא ריגני. בלילה, כאשר עלתה הלבנה, לא נראו כוכבים בשמיים. נדמה היה שרוח קלה מלטפת את האויר השרבי. אחרי חצות נשמעו טיפות הגשם הדופקות על הגגות, מטהרות את האוויר. השרב נשבר ועמו, נעצרה המגפה.
מקורות:
- הפנתאון של תל אביב – מאת יעקב מרקל
- ציון לנשמת שמעון רוקח ז"ל ליום השנה הראשון של הקבורה – יפו, אדר תרפ"ג.
- ספר זיכרונותיו של ד"ר לאון מג'ורובסקי (מג'רו) וחנה רוקח מג'רו.