תרומתו של שמעון רוקח לקליטת עולים – עלייתו של הרב קוק

שמעון רוקח היה מכובד ביישוב היהודי ורבו הפונים אליו בכתב, כשהם מכנים אותו הש"ר. גם בעיני הערבים, שהיה מעורב ביניהם וקיים קשרי ידידות עם משפחותיהם המיוחסות – בירושלים, ביפו, בטול כרם ובערים אחרות – זכה לכבוד רב. עקב קשריו המצוינים עם השלטונות והכרתו את טבעם, שפתם, סגנון דיבורם המזרחי והמנטליות הטורקית, הצליח בידיו לעזור לרבים מהעולים שהגיעו לארץ, שלא היו בידיהם רשיונות כניסה. בתקופה שבה נאסרה על יהודים רבים הכניסה לארץ, נהג שמעון במשך שנים רצופות לעלות בעצמו על כל אוניה שנמצאו בה מהגרים פסולים. על פי רוב היו אלה עניים מרודים, שמלבד כותנות לעורם לא היה להם דבר. רבים מהם הצליח להכניס לארץ ואלו לאחרים היה מעניק מכספו ונותן להם הוראות כיצד להקל כניסתם בחוף אחר. הרב יעקב גולדמן, המזכיר של הוועד המאוחד של יהודי יפו, היה עולה על כל אוניה יחד עם הש"ר.

בזיכרונותיו הוא מספר:

"בשנת תרס"ד (1904) הגיע לארץ הרב קוק שבא לכהן במשרת הרבנות ביפו. אם הרב קוק קשר את גורלו עם ארצנו לנצח, יש להודות על זה לשמעון רוקח, שהיה בין הראשונים יחד עם ר' יחיאל מיכל פינס, שזירזו את עדת יפו להביאו מרוסיה ולהושיבו על כס הרבנות ביפו. באותה עת איסור הכניסה היה נהוג בכל חומרת הדין ולמרות זאת עלה בידי רוקח לפעול על הממשלה שתשתתף גם היא בקבלת הפנים שסודרה לרב קוק ושתשלח פרשים לרכב לפני מרכבת הרב".מזיכרונותיו של הרב יעקב מאיר ס"ט (הראשון לציון):

"באחד הימים החליטו השלטונות הטורקיים לגרש את כל היהודים הפרסים מירושלים וסביבותיה – כארבע מאות איש, אישה וילד שולחו בתקיפות מביתם אל נמל יפו לשלחם משם בספינות הראשונות. זעקה גדולה פרצה בין היהודים. שמעון רוקח, יחד אתי ועם מר אדלמן, טכסנו עצה איך להקל על רוע הגזירה ובעזרת עצתו המחוכמה של שמעון הומצאו תעודות לממשלה – כך שמכל הפרסים "לא נשארה פרסה אחת". באותו היום הסתדרו כל הפרסים בנוה צדק, שינו בגדיהם, שינו את שמם וכתובתם ונשארו בארץ. אז הרגשנו כמה אחדות עושה, כמה מסירות נפש עושה – כי כמה מן מסירות נפש היתה דרושה לצעדים מסוכנים שכאלה בזמן הפחות והפקידות הטורקית".